בחירת שם לילד זו אחריות גדולה: האם לבחור בשם נפוץ שיכולים להיות עוד ארבעה כמוהו בגן, או בשם מקורי וייחודי, שעלולים לא להבין? כמה נקודות למחשבה לפני ההחלטה החשובה
רוני לנגרמן זיו
מי שגדל כאן בשנות ה-80 זוכר בוודאי את מילות שיר הפתיחה של התוכנית "קשר משפחתי" (שכתב אהוד מנור, והלחין וביצע רוני ידידיה): "לא בחרתי לבוא לעולם לא בחרתי בשמי הפרטי, לא בחרתי ממש כמו כולם באבי, אמי, במשפחתי". לכן אנחנו, כהוריו (לעתיד) של הילד, עושים שתי בחירות ראשונות גורליות: הראשונה, להביא אותו לעולם; והשנייה, לבחור לו שם.
אוהבים את השם שלכם?
רבים מאיתנו לא נותנים על כך את דעתנו יותר מדי, ודאי לא בחיינו הבוגרים. אז הנה, קחו דקה למחשבה: מה דעתכם על השם שנתנו לכם הוריכם? האם אתם חיים איתו בשלום? האם כילדים הוא עשה לכם צרות אפילו עד כדי שרציתם להחליפו?
בדרך כלל אחרי 20-30 שנה כבר התרגלנו (ומי שלא, טרח להחליף את שמו), אך מבט מעמיק כמה עשורים אחורה יזכיר לנו את יחסנו כילדים לשם שלנו. אני יכולה לספר על עצמי, למשל, שאמא שלי היתה מאוד חדשנית בבחירה שלה. היום הייתי מרגישה בבית בין כל ה"רוני"יות המסתובבות בבית הספר של ילדיי. אך כילדה, בעיקר בשכונה שבה גדלתי, רוני היה שם של בן (קיצור של אהרון או חיבה של רון), וזכורה לי כמיהה כמוסה להחליפו למשהו הרבה יותר נשי, רצוי כזה שמתחיל ב"לי" ו/או שנגמר ב"ת". היום אני יותר ממאושרת מהבחירה שלה, אבל זה לקח לי בערך שני עשורים.
איך נדע אם ילדינו יהיו מאושרים בשנים הבאות מהשם שאנחנו בוחרים להם היום? הרי הם אלה שצריכים לאהוב אותו ולהסתובב איתו עד 120 בעולם, ולא אנחנו. אמנם קשה לחזות עתידות, אבל אפשר לחשוב על כך לעומק.
ללכת בטרנד או להיות מקורי?
כבני אדם החיים בחברה אנושית, אנחנו נעים בין שני קטבים: מצד אחד, הרצון להיות מקובל בחברה, לקחת חלק, להשתלב, להרגיש שייך, להזדהות (מי אמר חולצות צהובות?); מצד אחר, הרצון לבלוט ולהתבלט, להיות שונה, מיוחד וייחודי, שיראו אותי, שלא אהיה בדיוק כמו כולם, לא לרצוֹת את הסביבה אלא להרגיש אני. שני הרצונות האלה, שגרים בכל אחד מאיתנו ומלווים אותנו בכל בחירה בחיים, מילדות ועד בגרות (ללכת לתיכון העירוני כמו כולם או המרוחק אך הייחודי; להתחתן ברבנות או אזרחי; לקנות בית או לגור שנים בבית שכור; להביא ילדים או לא, ועוד ועוד), נוכחים גם בבחירת השם לילד.
מצד אחד, הרצון להרגיש שייך, להיות חלק, ללכת בטרנד – יכול להביא אותנו לבחור באחד השמות הנפוצים והפופולריים. כך בכיתה של הבן שלי יש שלושה ילדים שקוראים להם יובל (הרביעי ברילוקיישן), והעובדה שלבית הספר שלהם קוראים יובלים ודאי נותנת להם תחושת שייכות וגאווה. עם זאת, זה עלול קצת להקשות על הילד – ובעיקר על חבריו, שנאלצים לקרוא לו מגיל שנתיים גם בשם המשפחה שלו (במיוחד אם הוא מורכב מתשע אותיות), כי יש שני רותם בגן.
לדברר את השם שלו
רבים מאיתנו רוצים להיות מקוריים בבחירת השם לילד (ואני מודה, גם אני). אך אם לחצי מהבנים בגן קוראים איתי ולחצי מהבנות קוראים נועה, ולמחצית האחרת יאן, שון, זואי ודריה – אם תקראו לילד שלכם יוסף הוא צפוי להרגיש קצת חריג; כמו גם אם אתם חיים בחברה שלבנות קוראים רבקה ורחל ולבנים יעקב וחיים ותקראו לבת שלכם אליזבת, אני מניחה שגם היא תרגיש פחות בנוח. בנוסף, צריך לחשוב על כמה הילד יצטרך להיות עסוק בלדברר את השם שלו. למשל, אם הרכבתם את שמו מראשי תיבות של שם הסרט שבו נפגשתם לראשונה, והילד יצטרך להסביר את זה בכל פעם שהוא אומר את שמו… נסחפתי כמובן, אבל הבנתם את העניין.
באל"ף או ב-עי"ן?
עוד דבר שעלול להקשות על הילד הוא שם שיכול להיכתב בכמה דרכים, או שם שנכתב אותו דבר בשינוי הגייה. ילד שקוראים לו "רואי באל"ף" יכול לחשוב שה"באל"ף" הוא חלק מהשם שלו (כנ"ל "עֹמר בלי ו"ו'", "עילאי עם אל"ף", או ההבדל בין יהל, יהֵלי ויהלי עם ה"א שותקת), זה קצת מעמיס. נושא נוסף שכדאי לתת עליו את הדעת בבחירת השם הוא השימוש שילדים מציקים עלולים לעשות בו, ואת זה זוכר כל מי שחרזו על שמו חרוז לא מחמיא בילדות.
יש מגמה מקסימה בעיניי התורמת לתחושת השייכות של הילד למשפחה, שבה יש חוט המקשר בין השמות של כל הילדים, ולפעמים זה מתחיל משמות ההורים – חברים שלנו למשל קראו לילדיהם בשמות עם האות דל"ת, כי לשניהם יש את האות הזו בשמם. יש משפחות שלכל הילדים שמות של עצים או שמות בנושא הים. לכן אל תתפלאו אם קראתם לילדים שלכם אבי, אביאל, אבישג, אבישי, אביתר, אביגיל ואביר, והבת שקוראים לה מירי תרגיש הכי לא שייכת למשפחה (ומי שלא מצלצל לו הרפרנס, שיצפה שוב ב"זגורי אימפריה").
הכתבה פורסמה לראשונה ב-Ynet הורים 21.5.2014
