“הוא כל הזמן עם החברים, מה יהיה? איך הוא ילמד?”, זה אולי נשמע כמו משהו שדור ההורים שלנו אמרו לנו, אבל כשאנחנו מחליפים את המילה “חברים” במילה “מסכים”, זה נשמע אותו הדבר גם היום. והאמת זה בדיוק אותו הדבר. כי מגרש הכדורגל, הסיבוב בשכונה עם החבר’ה או הישיבה “על הברזלים” בתקופה שלנו, הוחלפה היום במרחב הווירטואלי
רוני לנגרמן זיו
אני שומעת את המתבגרים שלי צועקים וצוחקים, מתלהבים ומתלהטים – ואין אף אחד איתם בחדר! לכאורה. למעשה הם משוחחים עם החברים שלהם דרך המחשב. ואם יש לכם ילדים שעוד יוצאים החוצה, אתם ודאי מברכים על זה. כי אם פעם ההורים שלנו החתננו שנחזור הביתה, היום רובנו מתחננים שהם ייצאו קצת מהעולם הווירטואלי כדי לראות את העולם האמיתי.
כך או כך, זה עונה בדיוק על אותו צורך: הצורך החברתי. אם אנחנו כמבוגרים מבלים את שעות היום שלנו בעבודה עם מבוגרים אחרים, ומדי פעם יוצאים בערב עם חברים וזה מספיק לנו – המתבגרים זקוקים לחברים שלהם לצורך התפתחותי של ממש! וחשוב שנכבד אותו ונאפשר אותו. זה כמו שפעוט בן חצי שנה זקוק לאוכל מרוסק לטעימות ראשונות, ובן שנה זקוק למרחב כדי להתנסות בצעדים ראשונים.
להיות עם אנשים כמוני
אחת המשימות של גיל ההתבגרות היא למצוא את המקום שלי בעולם. אם עד עכשיו “החליטו” מי יהיו החברים שלי (הילדים של החברים של ההורים שלי, השכנים שלי, הילדים מהגן/ מהכיתה שלי) בגיל ההתבגרות כבר יש לי העדפות – אני רוצה להיות עם אנשים “כמוני”, חבר’ה שדומים לי בתחביבים, בתחומי העניין. שיקבלו אותי כמו שאני, שיעודדו אותי, ובעיקר – שיבינו אותי באמת, קבוצת השווים שלי, אלה שאיתי באותה סירה.
אנחנו ההורים, כמה שלא נהיה מגניבים ונזכור איך היינו בגילם, זה לא באמת יעזור. וחוצמזה אנחנו ההורים שלהם, תפקידנו להיות ההורים שלהם ולא לנסות להיות חברים שלהם. להקשיב, לשתף, להתייעץ, לנגב להם את הדמעות, לעודד כשמבאס ולפרגן כשמצליח, לצאת איתם לקניות (ולשלם), להסיע לחוגים ולבילויים (ולחפור להם בדרך על הסכנות) – כל אלה ועוד הם תפקידנו, אבל להיות חברים שלהם אנחנו לא יכולים. חברים יש להם מספיק, הורים יש להם בדרך כלל רק שניים.
לבד או בודד
מה מדאיג אותנו לגבי החברים? לפעמים כשהם כל היום עם החברים, אך גם לפעמים כשיש פחות מדי, או כמו שהורים אומרים בחרדה “אין לו חברים”. ואז נשאל: האם הילד בודד, או בוחר להיות לבד לפעמים, אחרי ששבע-שמונה שעות הוא בחברת בני גילו, ורוצה קצת שקט לעצמו ולתחביבים שלו? האם לילד אין חברים, או שיש לו שניים-שלושה? אולי אני בן אדם של המון חברים, ולילד שלי יש בדיוק את מי שנדרש לו? חשוב לבדוק עם הנער/ה את הנושא ואם זה מציק גם לו/ לה – לשקול לפנות לקבוצת מיומנויות חברתיות.
מאמנים חברתיים
הורים רבים שומעים מהמתבגרים שלהם (לרוב מהמתבגרות) תלונות חוזרות ונשנות על החברים – היא אמרה לי, היא עשתה לי, היא הציקה שלי, הן לא הזמינו אותי…
מה התפקיד שלנו שם? אם כאשר הילדות היו רבות בגיל הגן הייתי מתקשרת לאמא של הילדה השנייה ודורשת שתגיד לבת שלה להתנצל בפני הבת שלי – הילדה למדה מזה שאמא תמיד מסדרת לה את העניינים ולכן היא ממשיכה לדרוש זאת, כי זה ההסכם הבלתי כתוב בינינו, ככה היא רגילה.
אז גם אם זללנו להם את האחריות בגיל הילדות, עדיין לא מאוחר מדי לתקן. אחד התפקידים שלנו כהורים הוא להיות המאמנים של הילדים לחיים, גם ליחסים חברתיים. וכמו מאמן כדורגל: הוא מלמד את השחקנים מה לעשות בין המשחקים, אך לא עולה איתם למגרש. לא מבקיע עבורם גול.
אנחנו נוכל לשבת איתה, להקשיב לסיפור שלה, לתלונות, לקיטורים, לאכזבות. לשאול אותה: מה את מרגישה? מה את חושבת? מה עוד אפשר לחשוב במצב כזה? ומה אפשר לעשות לדעתך? לא לפתור לה את הבעיות, וגם לא לתת לה פתרונות. לא להגיד לה שהיא נורא מסכנה וליפול לבור שלה, אלא שאנחנו מבינים שהיא מאוכזבת, ובואי ננסה להסתכל על הדברים אחרת. לתת לה את החכה ולא את הדגים – ללמד אותה מיומנות לפתרון בעיות עם החברות, ולא לפתור אותן עבורה.
הכי טוב/ה
להרבה מתבגרים יש BFF – החבר/ה הכי טוב/ה. הורים עלולים להיות מודאגים שהילדה קושרת את חייה רק עם חברה אחת, ומה אם החברה הזו פתאום תלך, עם מי היא תהיה? אל חשש, זה שלב התפתחותי שמשמעו להכשיר את עצמי לקשר זוגי עתידי. כן, ממש כך. הזוגיות החברתית הזו מאפשרת להתאמן על קשר רגשי עם אדם אחר שאינו מהמשפחה שלי. לשתף, להקשיב, לעודד, לקבל ולתת, לספר סודות ולשמור סודות, והכל בהדדיות. מאפייני קשר עמוק שלא היו בדרך כלל עם חברים בגיל הילדות המוקדמת.
מעורבות ולא התערבות
חשוב להיות מעורבים בחיי החברה שלהם – לדעת עם מי הם מסתובבים (בעולם האמיתי והווירטואלי), עם מי הם מבלים בהפסקות ועם מי הם יוצאים לבלות. ההתעניינות שלנו תבוא ממקום סקרן ואמיתי, ולא ממקום של דאגה וחרדה מצד אחד, או של ביקורת ושיפוטיות מצד שני. הם מריחים את זה מקילומטרים, ייסגרו מייד ולא ישתפו פעולה.
התעניינות כנה ואמיתית היא דווקא כן כמו בשיחה עם חבר טוב. אנחנו לא חברים שלהם כי יש לנו תפקיד אחר (והכי חשוב) בחייהם, אבל בכלים של יחסים טובים שאיתם אנחנו נוהגים עם חברים שלנו, כדאי בהחלט לנהוג גם עם הילדים. כאשר אנחנו ביחסים טובים, אנחנו מקשיבים ומשתפים מעולמנו והם מקשיבים ומשתפים מעולמם. אין צורך בהתערבות גסה, כזו שמפעילה את הכוחניות ההורית – מאחר שיש שיתוף פעולה. אם משהו לדעתנו ביחסים החברתיים שלהם מסכן אותם – נדבר אליהם בהיגיון הרבה לפני שנפעיל סנקציות. עם מתבגרים הפעלת סנקציות רק תוביל למאבקי כוח ולהחרפת היחסים עד כדי שקרים. הם יגידו לנו בסדר – ויעשו מה שהם רוצים. חשוב לשמור על ערוץ תקשורת פתוח, אפילו כשהם מנסים לכבות.