מצד אחד היינו רוצים לעטוף את הילדים ולחצוץ בינם לבין זוועות העולם. מצד שני, חשוב להסביר להם את המציאות. איך עושים את זה? בתבונה וברגישות
רוני לנגרמן זיו
עם יד על הלב, רובנו כמבוגרים מתקשים לעכל את מה שקרה בשואה. כמה סרטים שנראה, ספרים שנקרא, עדויות שנשמע, אפילו טיול לפולין מתקשים להבהיר באמת לבני דורנו, שחיים במדינת ישראל, מה קרה ואיך קרה אז. אם כך, איך נסביר נושא כה מורכב לילדים שלנו, והאם בכלל?
לתווך: קודם כל, כמו בכל דבר שקשור למציאות – רצוי שנהיה שם לתווך את הדברים בשפה מתאימה, בטון מרגיע. עדיף מאשר הילדים ישמעו על כך לראשונה מגורמים אחרים. בנוסף, אם נתעלם מזה, הם יקלטו באווירה העצובה, בסביבה המשתנה, במצב רוחנו הכללי – שמשהו קורה. גם ילדים צעירים מאוד קולטים את השינוי באוויר.
להרחיק: בשונה מסיפורי “הרעים רדפו את היהודים אבל ניצלנו” – של פורים, פסח או ל”ג בעומר שמספרים את העלילה (המגילה, ההגדה) בקלילות ומסיימים בחגיגות וסעודה, כאן הסיפור קרוב לתקופתנו ורבים מאיתנו נושאים את משא הדור השני-שלישי על גופנו, והעצב כבד באמת. עם זאת, לילדים צעירים כדאי לומר שהדבר קרה לפני הרבה שנים בארץ רחוקה, כדי לצמצם סיוטים וחרדות.
להתעדכן: לילדי הגן כדאי לומר שתישמע צפירה (“טוווו” חזק) במהלך היום כשהם בגן, ושלא ייבהלו. במיוחד לילדים בקו העימות שרגילים לצערנו למציאות של אזעקות, כדאי להסביר שבשעה הייעודה תישמע צפירה (בשונה מאזעקה) ושאין צורך לרוץ למרחב המוגן, אלא לעמוד. אפשר להסביר בקצרה שהצפירה עוזרת לנו לזכור אנשים שמתו, ואפשר גם להדליק נרות נשמה כסמל נוסף של זיכרון. רצוי להתעדכן עם הגננת מה היא עומדת לומר לילדים ולהיערך בהתאם למענה לשאלות.
להסביר: איך להסביר לילדים מה קרה בשואה? בתבונה וברגישות, בהתאם לגיל, לרגישות של הילד ולמוסבר במערכת החינוך. לילדים הקטנים נסביר שהיו אנשים רעים שרצו להרוג את היהודים. למה דווקא את היהודים? כי הם היו שונים מהם – בדת, במראה, במנהגים. זו הזדמנות טובה לחזק מסרים נגד גזענות ובעד קבלת השונה. חשוב לסיים במסר אופטימי: שדבר כזה לא יכול לקרות שוב היום, כי אנחנו חיים במדינה שלנו וכי הצבא החזק שלנו שומר עלינו. אמא ואבא כאן תמיד איתך, וחיבוק תמיד עוזר כשעצובים.
לקרוא: שישה מיליון זה מספר עצום ובלתי נתפס. לילדים בתחילת היסודי אפשר לספר על השואה דרך סיפורי יחידים, בעיקר סיפורים על ילדים עם סוף טוב (הילד האמיץ הלך להביא אוכל למשפחתו, ובסוף, בעזרת אנשים טובים – ניצל). אם אתם מקריאים לילדים או נותנים להם לקרוא ספר – קראו אותו קודם בעצמכם כדי שתדעו אם הוא מתאים לילד וכדי שתוכלו לענות על שאלותיו. אחד הספרים הנקראים בכיתות הנמוכות הוא “צ’יקה, הכלבה מהגטו” שכתבה בת שבע דגן, המספר על ילד שנאלץ להיפרד מכלבתו האהובה. נסביר שאלה היו ילדים רגילים שחיו חיים רגילים לפני המלחמה הקשה.
לענות: כאשר הילדים שואלים שאלות, נענה כמיטב יכולתנו (אפשר גם לענות “אני לא יודע”, “אני צריכה לבדוק” – ולחזור עם תשובה) בהתאם לגילם ולרגישות שלהם כפי שאנחנו מכירים אותם.
לשאול: חשוב לשאול מה הם יודעים, מה הם שמעו, ובעיקר: מה הם מרגישים. ככל שגיל הילדים עולה והם נחשפים לעומק הזוועות – הם עלולים לחוות תחושות קשות יותר. גם מתבגרים עלולים לחוות תחושות קשות מאוד, ועשויים להתבייש לדבר עליהן. חשוב שאנחנו נדבר על הרגשות שלנו כדי לעודד אותם לדבר על רגשותיהם.
לכבד: אין צורך לצפות מהילדים להיות עצובים כל היום. אפשר להסביר להם שצריך לכבד את היום הזה ולא להשמיע מוזיקה חזקה, למשל גם בתחנות הרדיו משנים את המוזיקה. אך פרט לטקס במערכות החינוך הם יכולים להמשיך בעיסוקיהם הרגילים. מילדים צעירים אין ציפייה שיעמדו בצפירה, אך גם הגדולים יותר לא תמיד מצליחים להיות בשקט מוחלט ולפעמים צוחקים במבוכה. זה טבעי, אין צורך לכעוס. נמשיך לתת דוגמה אישית של שקט וכבוד.
לזכור: מגיל 10 ומעלה אפשר לקחת את הילדים למפגשי “זיכרון בסלון” לשמוע סיפורים של ניצולים ובני הדור השני. הרי כאשר הם עצמם יהיו הורים כבר לא יהיה מקור לשמוע ממנו, וכך הם יוכלו להעביר את הסיפורים ששמעו לדור שלא יזכה להכיר ניצולים.
הכתבה פורסמה ב-mako ב- 1.5.2019
