לרגל יום נישואינו ו-20 שנות זוגיות די מאושרת, הנה לדעתי 20 הדברים שמהם עשויה האהבה
רוני לנגרמן זיו
העשירייה השנייה – מה לא
- לא להתנשא: אני לא יודעת יותר ממנו מה טוב, מה נכון, איך צריך ומה עושים. הוא אדם בוגר בדיוק כמוני. יש תחומים שבהם אני חושבת שאני יודעת, יש תחומים שבהם הוא חושב שהוא יודע. כל אחד רשאי להביע את דעתו בכל נושא ואין דעתו של האחד נחשבת יותר.
- לא להתערב: לא להיכנס באמצע ביחסים שלו עם הבוס שלו, עם אחותו, עם החברים שלו, ובטח לא עם ההורים שלו; לא לייעץ מה דעתי בעניין העבודה שלו או הלימודים שלו. אם הוא לא ביקש את דעתי, אשאר בעמדת המקשיבה והמעודדת. כל מילה מתערבת יכולה להיחשב לרעתי.
- לא לבקר: אם אמרתי לו פעם אחת “למה תלית ככה את הכביסה, זה לא מתייבש!” או “למה שמת כל כך הרבה מלח בחביתה?!”, זה יהרוס לו את כל החשק לעשות את זה שוב. כל תלונה או קיטור – להפוך לבקשה. כשמבקשים יפה, בלי נימה של ביקורת – זה באמת מגדיל את הסיכויים שזה ייעשה אחרת בפעם הבאה.
- להוריד את מינון הת’-ת’-ת’: כשאנחנו מנהלים בית, תמיד יש מטלות, משימות ודברים שצריך לעשות. הבעיה נוצרת כאשר רוב התקשורת בינינו היא בשפת ה-ת’: תביא/ תיקח/ תחזיר/ תקנה/ תקפיץ/ תסדר וכו’ וכו’. איך משנים את האיזון? מצד אחד, מורידים את מינון הפקודות; מצד שני, מעלים את מינון התקשורת המקרבת (הקשבה, עידוד, פרגון, מחמאות, ביטויי חיבה).
- להימנע מירידות הדדיות: אנחנו מתקשים לשבת עם בני זוג שיורדים אחד על השני בפומבי. קשה לי להאמין שאתם באמת נהנים מזה. עם זאת, אין לי הרבה חוש הומור, אז אולי אני לא מבינה. אבל אם בכל צחוק יש שמץ של אמת, ואם בן הזוג שלי היה יורד עליי, ועוד מול אנשים, הייתי ממש נעלבת.
- לא לכבס בחוץ: ברור שיש בינינו חילוקי דעות, אי הסכמות ואפילו מחלוקות עקרוניות. זה הכי טבעי, הרי אנחנו אנשים שונים עם דעות שונות. זה לא אומר שאנחנו צריכים לקטר לכל העולם איזה אטום הוא/ איזו מעצבנת היא/ איזה חסר רגישות/ איך היא לא מבינה ש… – זה הרי רק יעמיק את הפער. יש עניינים? נלבן אותם בינינו. במקרה חמור יותר, נערב איש מקצוע.
- לא לסגור טריטוריות: טריטוריות סגורות אומר שאני לוקחת על עצמי תפקידים מסוימים שלבן זוגי אין כניסה אליהם. ואחר כך חברות בוכות לי “למה בעלי לא עוזר?!” – חמודה, את לא נותנת לו! את הרי תמיד עושה הכל טוב יותר! רוצה שהוא יעזור? שחררי! בעלי, אגב, לא “עוזר”. הוא עושה. אני עושה. אנחנו שותפים. האמת, החלוקה בינינו היא כזו שהוא עושה, ואני בעיקר משתדלת לא להפריע…
- לא להסתבך במשפחתולוגיה: אני מודה שזכיתי בחם ובחמות מקסימים, אבל הכלל תופס: אתה עושה את התיאומים והקביעות עם המשפחה שלך, אני עם המשפחה שלי. מתייעצים, משתפים, שואלים – אך כל אחד אחראי לתקשורת מול המשפחה שלו. פעם אמרתי לחברה שהתייעצה איתי בנושא ש”לא מערבבים גפילטע עם חריימה”.
- לא לגעת לו בדברים: לא לסדר לו את המגירות. לא רוצה שהוא ייגע בדברים שלי. לא להציץ בטלפונים ובמיילים אחד של השני, אפילו אם זה לידי ופתוח. כמה חשוב לשמור על הפרטיות אחד של השני.
- לא לגרור אותו לעניינים שלי: בתחילת הקשר עוד ניסיתי, אחר כך כבר הבנתי שזה די התעללות בשבילו. יש דברים שאני אוהבת והוא לא, ולהיפך. ואני מוצאת לי את הדרך לממש את התחביבים שלי והוא מוצא את דרכו לממש את שלו; ואני מכבדת את רצונו לא לבוא איתי להשתולל בהופעות, למשל. וטוב שבכך.
ועוד דבר אחד: להבין שאין מושלם. אין דבר כזה בן זוג מושלם ואין זוגיות מושלמת, וכמה טוב שכך – הרי גם אני לא מושלמת! הוא טוב לי ואני טובה לו, בדרך כלל. וכדי שהזוגיות תהיה נפלאה היא לפעמים צריכה להיות גם על הפנים איזו תקופה. חשוב להסתכל על המכלול ולזכור שבשורה התחתונה אנחנו עדיין אוהבים – בגלל הכול ולמרות הכול; וגם לפעמים העננה הכבדה לא עוזבת, לבדוק אם מתחתיה מסתתר הניצוץ שהיה שם קודם, זה שהתחיל הכל, שאולי רק קיבל שכבה עבה מדי של אבק.
הולכת לפזר אבקת נצנצים ולחגוג את חגיגות העשרים.
הפוסט פורסם בבלוג שלי בסלונה, 5.7.2015
