צריך הרבה אומץ כדי להודות שאני לא תמיד יודעת הכול. כי אמהות תמיד יודעות מה טוב לילדים שלהן, לא?
רוני לנגרמן זיו
אנחנו בטוחות שאנחנו יודעות הכול. באיזו שעה הם צריכים לישון ומה הם צריכים לאכול, מה הם צריכים ללבוש לגן ומה למסיבה, לאיזה חוגים חשוב שהם יילכו, איזה גן הכי טוב בשבילם ואיזה חברים אנחנו ממש לא מוכנים שיבואו. אנחנו בטוחות שהאמת בידיים שלנו, וחלקנו אף נוהגות להכין טבלאות אקסל מסודרות למי שנמצא עם הילדים בהעדרנו (מטפלת, בייביסיטר, סבתא ואפילו בן הזוג), ובהן שעות שינה, ערות ומשחק, תפריטים, תלבושות, תסרוקות ושאר הוראות הפעלה מדויקות.
האם זה משרת אותנו? בוודאי. קודם כל, סדר וודאות בחיים מרגיעים ונותנים הרגשה שהדברים בשליטה. שאנחנו – וגם הילדים – תמיד יודעים מה יבוא עכשיו, באיזה יום הולכים לחוג ומתי לגינה, באיזו שעה אוכלים פירות ומתי נכנסים למקלחת, מי מסדר מה, ואילו מכנסיים מתאימים לאיזו חולצה. סדר עושה סדר בחיים, וסדר בחיים זה מאוד חשוב; כשאנחנו מעבירים את זה הלאה, זה נותן לנו רוגע ושלווה שאנחנו שולטות בעניינים גם כשאנחנו לא בסביבה, ושהדברים נעשים בדרך שלנו כי היא הדרך הנכונה, וכי אנחנו ורק אנחנו יודעות מה טוב לילדים שלנו. עד כאן סבבה.
סבא וסבתא
הבעיה מתחילה כשהמציאות לא כל כך מסתדרת עם התכניות שלנו. איך אנחנו מגיבות כשסבתא נותנת לילדים לא רק את הממתק היחיד ביום שאנחנו מרשות? כשהבייביסיטר לא משכיבה בשעה היעודה? וכשאבא מלביש את המכנסיים האפורים עם החולצה הוורודה?
מה קורה כאשר התיאוריה הסדורה שלנו על איך צריך לטפל בילדים שלנו (הרי הם שלנו! רק אנחנו יודעות איך צריך לטפל בהם!) פוגשת אנשים אחרים – ואנשים אחרים, מטבעם, חושבים אחרת? השאלה היא אם אנחנו מאפשרות להם לחשוב ולהתנהל בדרכם כשהם עם הילדים שלנו, או שאנחנו מתנגחות איתם ועומדות על הרגליים האחוריות. הבעיה מתחילה כשהתכניות הסדורות שלנו פוגעות ביחסים עם האנשים שחשובים לנו.
מה קורה אז? הבייביסיטר מקבלת את שכרה, אז אולי היא תמשיך לסבול בשקט ואולי היא תתפטר ונמצא אחרת; אבל מה עם ההורים שלנו, שבאים מטוב לבם ומרצונם לעזור, ופוגשים חומה בצורה של הנחיות והוראות (ועל אחת כמה כשזו כלתם ולא בתם?) – והרי הם גידלו את ילדיהם לא רע בסך הכל… או אז עלולה לפרוץ מלחמת עולם משפחתית, והסבים אף עלולים להודיע חגיגית שתיאלצו לוותר על שירותי השמרטפות-חינם שלהם, אם הם מגיעים עם סט הוראות.
בן הזוג
הבעיה הגדולה עוד יותר היא בזוגיות. כשצד אחד בטוח שהאמת בידיים שלו ושרק הוא יודע איך לגדל נכון את הילדים – הצד השני נדחק והופך במקרה ה”טוב” לפקיד שממלא הוראות (מכירים את “שפת ה-תי”ו”: תביא-תיקח-תקפיץ-תקנה?), ובמקרה הפחות טוב מצמצם את תפקידו בהורות עד למינימום. ועוד לא הזכרנו את המריבות והוויכוחים – או תגובות של סגירות ואדישות – שזה עלול לגרום. האם זה מה שאנחנו רוצים בשביל הילד שלנו, הורה לא מתפקד – ועוד בגללנו?
הילדים
והבעיה הכי גדולה היא הילדים עצמם. כשהילד קולט שאמא יודעת מה טוב בשבילו, מה הוא מבין? אני לא יודע כלום, עדיף שאני לא אגיד, עדיף שאני לא אנסה, עדיף שאמא תעשה/ תסדר/ תדבר בשבילי – כי היא יודעת הכי טוב. זה עלול להפוך את הילד לתלותי, לפחדן; ילד שלא מתנסה ולא עושה, ילד שמוותר לעצמו ועל עצמו, כי הוא מבין שהוא לא יודע לבד; לחלופין, הילד כמובן יכול למרוד ולהחליט שהוא זה שיודע הכל אפילו יותר מאמא – ולעשות על אפה ועל חמתה את כל הדברים שהיא אוסרת.
אני
והאמת היא, שכשאני מבינה שאני לא יודעת הכול, זה לא רק פותר לי את הבעיות במערכות היחסים במשפחה. לא רק שאני יכולה לתת לסבא וסבתא ולבן הזוג לבוא לידי ביטוי בגידול הילדים בדיוק כמוני, לא רק שאני יכולה להקשיב לילד שלי, להבין שיש המון דברים על עצמו ועל העולם שהוא יודע ואני לא וללמוד ממנו. האמת היא, שכשאני מבינה שאני לא יודעת הכול – אני מרגישה בעיקר הקלה. אני לא חייבת לדעת הכול, וזה ממש בסדר. אני יכולה להודות בכך שאני ממש לא מושלמת, שיש המון דברים שאני לא יודעת, שאני בכלל לא בטוחה מה נכון, ושאני כל הזמן בלמידה. אז אני פתוחה לשמוע, ואני פתוחה לקבל. וזה בכלל לא אומר שאני חייבת לאמץ את מה שאומרים לי. אני יכולה לומר למייעץ “תודה על העצה”, וזהו. ולא לקחת למקום אישי, ולא להיעלב ולא להיפגע. וזה עושה המון מקום בחיים ובמערכות היחסים לדברים טובים לקרות.
הכתבה פורסמה ב-Ynet הורים 17.7.2016
