מומחי ההורות מייעצים לשתף את הילדים בעולמנו כדי שילמדו לשתף אותנו. אך מה לגבי להשתתף בעולם שלהם, ולהראות התעניינות אמיתית? שיעור בגישור
רוני לנגרמן זיו
“אמא, את חייבת לראות את היהלום שהשגתי!”, ברור לכם שבן העשר שלי אינו כורה יהלומים במכרה לפרנסת משפחתו קשת היום במאה ה-19, אלא חי עמוק במשחק המחשב שלו. אז אני באה לראות את היהלום ומתפעלת, וחוזרת לחדר העבודה שלי, שצמוד לחדרו. “תגיד לי, למה אתה קורא לאמא שלך לראות, אתה חושב שזה מעניין אותה?!”, אני שומעת את החבר שלו, שיושב לצדו, שואל אותו. אז אני גאה בעצמי. שלמרות שהוא כמעט טינאייג’ר ולמרות שהוא יודע כמה אני לא אוהבת את “החיים בתוך קופסה” שהוא מחבב כל כך – הוא יודע כמה אני אוהבת אותו ומתפעלת מכל מה שהוא עושה, כאילו היה תינוק שאמר את המילה הראשונה.
מומחים נוהגים לומר שאם אנחנו רוצים לחזק את הקשר עם ילדינו ולעודד אותם לספר לנו על עולמם – עלינו לשתף אותם בעולמנו. אני מכירה הרבה הורים שעושים את זה וזה עובד להם, אך לי לפעמים זה נראה מאולץ ו/או לא ממש מעניין את הילדים. לדעתי, עצה לא פחות טובה מלהכניס אותם לעולמנו, היא להיכנס לעולם שלהם. זה מה שאמא שלי תמיד עשתה ועושה עד היום, והרבה בזכות זה הקשר שלנו מצוין. היא הכירה היטב את החברות שלנו, את התחביבים שלנו, את הזמרים והלהקות שאנחנו אוהבות והתעניינה בהם בלי התנשאות או ביקורת. אבל לאמא שלי יש בנות, וזה נראה לי טבעי וקל – שופינג, קפה ושיחות “חפירה”… האתגר שלי כאמא לבנים הוא לעשות את זה עם ילדיי. כאחות לאחיות, כל נגיעה שלי לענייני בנים (מספורט דרך אמנויות לחימה, גיבורי על ועד מחשבים) מקרית בהחלט. עד מתי הם יישבו איתי לשעת יצירה ולקריאת סיפור? מתישהו זה נגמר. עם אבא שלהם זה נראה טבעי הרבה יותר – הוא יושב איתם בכיף לראות מרתון סרטים מצוירים, מלמד אותם מתמטיקה, פיזיקה ואסטרונומיה ומספר להם סיפורי צבא משעשעים.
החלטתי שאני לא יכולה “לזייף את זה” ולעשות דברים שלא טבעיים עבורי כדי לעמוד בכותרת הזו של “לקחת חלק בעולם שלהם”. אך ככל שהעולם שלהם הולך ונבנה ואיתו האג’נדה של מה שהם אוהבים יותר ופחות, וזה כבר לא עובד לקחת אותם לג’ימבורי השכונתי ולשבת לפטפט עם החברות ולקרוא לזה זמן איכות עם הילדים (והם גם לא כל כך מתים על שופינג) – התחלתי להתבאס ולחשוש שהגורים שלי מתרחקים ממני.
עד שהחלטתי להקשיב להם, למה שהם באמת מבקשים ממני. בכל פעם (טוב, ברוב הפעמים) שהם קוראים לי לבוא לראות מה הם בנו בלגו, כמה נקודות הם השיגו במשחק המחשב או באיזו תוכנית הם צופים – לא לפטור אותם ב”עוד רגע, אני עסוקה” ולשכוח מזה, אלא באמת לבוא כמיטב יכולתי ולפחות להראות התעניינות כנה והתלהבות אמיתית. כשמראים התעניינות, מתחילים להבין ולשלוט בנושא, ואז אפשר גם לשאול בהתאם (אז איזה פוקימון זה? כמה הוא שווה? מגניב!; באיזה שלב אתה כבר? ואוו, אתמול היית רק בשלב 30, אלוף אתה!).
אז אנחנו שומעים יחד ביו-טיוב שירים שהם אוהבים ופארודיות מצחיקות שהם מוצאים, ושמתי לב שגם בחלק מתוכניות הטלוויזיה שלהם אני נהנית לצפות. כשהגענו למצב שאנחנו מדלקמים יחד כל המשפחה פרקים מ”הפיג’מות”, התחלתי להרגיש כמו בימי “זהו-זה” – כולם צופים באותה תוכנית כי זה מה שיש לראות, מדורת שבט כזו שמאחדת. וזה מה שחסר לנו היום. את תחושת הביחד, השייכות, משהו שישים אותנו באותה סירה. רוב הזמן אנחנו מרגישים שאנחנו עוד תקועים באיזו קליפת אגוז רעועה, והם כבר המריאו לחלל – הפערים בינינו לבין דור הילדים החכם והמתקדם שלנו גדלים במהירות עצומה.
האחריות לשמור על החבל הזה, ליצור גשר מהעולם שלנו לעולם שלהם, מתחילה אצלנו. ואצל כל אחד זה אחרת: חברה אחת שלי משחקת עם הבנים שלה כדורגל בחצר, חברה אחרת קופצת איתם על הטרמפולינה, ושלישית עורכת מסעי אופניים עם הילדים, ואין סוף לרעיונות. העיקר למצוא את הדבר שמהנה לכולנו ושאף אחד לא מרגיש שזה מלאכותי עבורו, כדי שזה גם יישאר חלק מההווי המשפחתי שלנו.
