לפני עשר שנים לא חשבנו שנירדם בכל ערב עם הילדים או מול הטלוויזיה. רוני לנגרמן זיו חוזרת להשקיע בזוגיות
“זרקתי אותו מהבית!”, הנחיתה עליי חברתי ש’ בשיחת טלפון לפני כמה שנים. בקושי הצלחתי לגמגם את המה-למה-מה קרה, והיא הסבירה בקולה הרגיל, הקורקטי, שגם אם היו בו דמעות, שרידיהן כבר לא ניכרו: “תפסתי אותו בוגד בי”.
“את בטוחה?” שאלתי, סביר להניח את השאלה הכי לא מתאימה.
“בטוחה. ראיתי במו עיניי”, ירתה. “הוא יגור אצל אמא שלו עד שהוא ימצא דירה. רק רציתי לספר לך”.
באופן שהפתיע את כולנו, זו לא היתה תחילת הסוף. השניים התגברו, הלכו לייעוץ והצליחו לפתור את מה שדרש פתרון, והיוו לכולנו דוגמה ומודל להערכה, שגם אחרי אירוע מזעזע מערכות ופוגע באמון שכזה אפשר להמשיך הלאה, ובדרך כלל לצאת מחוזקים יותר.
מקרב מכריי היה זה הזוג הראשון שעבר טלטלה כזו, אך הבאים אחריו לא איחרו להגיע. ההוא שהיתה לו יזיזה וירטואלית, ההוא שפלרטט עם אחת האמהות מהגן, והאחרים שסתם מקטרים על בני הזוג שלהם ומשמיצים אותם בכל הזדמנות. בצורה כזו או אחרת משפיעים על כולנו השגרה, הילדים, המשכנתה, כמו שאומרים. ההרגשה שאנחנו במירוץ עכברים מטורף, כל היום מהעבודה-לילדים-לבית, בקושי מצליחים להשחיל נשימה, שלא לומר להחליף מילה עם בן הזוג, הס מלהזכיר איזו נשיקה או חלילה טוב מכך, ומי ישמע בכלל על לילה בצימר או סופשבוע בחו”ל.
כבר לא נרדמים יחד
החיים סוחפים אותנו למקום לפני עשר פלוס-מינוס שנים, כשהאהבה הגדולה התחילה, לא בטוח שלשם ציפינו להגיע. בטח שלא חשבנו שלא יהיה לנו זמן להחליף מילה זו עם זה, או שכל המילים שנחליף יהיו בסגנון “תיקח את הילד לחוג/ תעבור בסופר תביא חלב/ תחליף חיתול לקטן”, או שבערב נירדם תמיד עם הילדים או מול הטלוויזיה, בוודאי לא אחד בזרועות השנייה.
לפני חודש ישבתי עם חברתי היקרה א’ לקפה בשעת לילה מאוחרת. “מה יהיה איתנו?”, היא שאלה. “הוא כבר לא מסתכל עליי כמו פעם, לא אומר לי שהוא אוהב אותי. אבל עיזבי את זה, הוא בכלל לא נוגע בי”.
“את אוהבת אותו?”, שאלתי אותה כשסיימה את רצף הקיטורים.
לקח לה יותר מדי זמן לענות. “לא”, אמרה לבסוף.
כשראתה את התמיהה על פניי, כמי שמכירה אותם כזוג שמתקתק בשיתוף פעולה מעורר הערצה את ענייני הבית והילדים, הסבירה, לי וגם לעצמה: “אני לא אוהבת את מה שנהיה ממנו”.
מה נהיה ממנו? מה שנהיה מכולנו. מכונה שחוקה מדי מטרדות החיים. כמה שהחיים המודרניים אמורים להקל עלינו עם שפע הגאדג’טים, הם דורשים מאיתנו לעמוד בקצב מטורף הרבה יותר. עלויות כספיות מטורפות לכל דבר, יותר שעות עבודה לשני בני הזוג, חלוקה שונה מבעבר של מטלות הבית, ומערך חיים שאנחנו צריכים ליצור לעצמנו יש מאין, משום שלא ראינו כדוגמתו בבית הורינו. פלא שנשתנה, ושהשינוי הזה לא יהיה בהכרח מה שציפינו – לא מעצמנו, ובטח לא מבן הזוג?
אז מה עושים?
בזוגיות, כמו בכל פן בחיים – קריירה, ילדים, בית, חברים – צריך להשקיע. רובנו דוחקים את הזוגיות אי שם בתחתית סדר העדיפויות, ש”מתישהו” – כשהילדים יגדלו, כשנסיים לבנות את בית חלומותינו, כשנרגיש נוח במקום העבודה, כשיהיה לנו מספיק כסף – נתפנה להקדיש לה. ועד שזה יקרה? נמשיך להתעלם מבן הזוג, לקחת אותו כמובן מאליו, לצפות שהוא ייתן בשבילנו מבלי לתת מעצמנו… ברור שזה לא יעבוד כך.
יום-יום, שעה-שעה, אנחנו חייבים להזכיר לעצמנו שאנחנו באים מאהבה, ושהאהבה מובילה אותנו. תסתכלו על זה שישן לצדכם במיטה, ותנסו לראות בו את האדם שבו התאהבתם.
הטור פורסם בירחון הורים וילדים
