מהכוונות הכי טובות, הורים נוטים לפעמים להתערב יותר מדי במריבות בין הילדים. דברים שלא כדאי לעשות כשהילדים רבים
רוני לנגרמן זיו
לעשות מזה סיפור. יש לנו נטייה לחפור, לחקור, להעמיק ולרדת לשורשו של עניין. למה רבתם, מי התחיל, ומה הוא עשה לך, ומה היא אמרה… אם זה בין הילדים שלנו או בין ילד שלנו לחבר שלו. לילדים, לעומת זאת, יש נטייה טבעית הפוכה, והרבה יותר בריאה: הם רבים, משלימים ועוברים הלאה, וחוזרים לשחק יחד אחרי זמן קצר. אם נפתח ועדת חקירה ונקרא להם לשיחת תחקיר בערב, סביר להניח שהם לא יזכרו בדיוק מה היה, וזה גם לא ממש יעניין אותם, והם יפטרו אותנו ב”אמא את חופרת” או בגלגול עיניים משועמם. הלוואי שאנחנו היינו מצליחים לעבור הלאה בריבים כמו הילדים. רבים מאיתנו מנהלים פנקסנות של שנים עם הורים, אחים, חברים או שכנים, ובכלל לא זוכרים על מה ולמה, והעניין מנופח הרבה יותר ממה שהוא היה מלכתחילה. תחשבו על זה, ונסו ללמוד מהילדים לריב ולהמשיך הלאה בלי להיתקע.
לתייג “אתם תמיד רבים”. כשאנחנו אומרים להם “אתם כל הזמן רבים”, וגם כשאנחנו מקטרים לסביבה: “הילדים האלה לא מסתדרים, הם רבים ביניהם בלי הפסקה, אני כבר לא יודעת מה לעשות” – בכך הדבקנו עליהם את תווית “האחים הרבים”. כשאנחנו מדביקים לילד שלנו תווית – הוא מאמין זאת על עצמו, כי אנחנו המבוגרים המשמעותיים בחייו, ומה שאנחנו אומרים (לפחות עד גיל ההתבגרות…), זו האמת מבחינתו. לכן, כדי שהחרדה שלנו לא תהפוך לאמונה שמגשימה את עצמה – הכל מתחיל מאיתנו. אם נחשוב אחרת ונאמין אחרת, גם נשדר אחרת. גם אם המצב כלפי חוץ לא השתנה, ונניח שהם אכן רבים בתדירות גבוהה, והאמונה שלנו תשתנה – זה לאט-לאט יחדור אליהם. אם נאמר להם שוב ושוב: “אתם אחים נהדרים, כיף לנו לראות איך אתם דואגים אחד לשני וחושבים אחד על השני. אז הפעם אתם לא מסתדרים, קורה. מה לדעתכם אפשר לעשות?”. ואז, כשהרוחות נרגעות, נלמד אותם מיומנויות של משא ומתן, תור-תור וכן הלאה – מיומנויות שלא רק יעזרו להם ביחסי האחים, אלא בכלל ביחסים עם אנשים.
להגיד “אל תקראו לי עד שיש דם”. יש הורים שדוגלים באמרה “אם אין קהל – אין הצגה” ופשוט יוצאים מהזירה עם המשפט “אל תקראו לי עד שיש דם”. העניין הוא שאם המטרה של הריב היא להביא את ההורים – אז יהיה דם, ומהר מאוד. כאשר הילדים רוצים להוכיח, למשל, טענות כמו “אתם תמיד לטובתו”, ו”אתם תמיד מאשימים אותי” ועוד ביטויים בסגנון שמטרתם להציב לנו מראה: גם אם יצאתם מהזירה לזמן קצר, כשאתם חוזרים אליה אתם נוקטים עמדה – הם ימשיכו לריב. זה לא יפסיק אם נמשיך להשתמש במשפט הזה, אלא רק אם נראה שאנחנו באמת לא מתערבים, לא מאשימים, לא שופטים ולא מפלים, אלא מתייחסים לילדים כקבוצת השווים ומדברים אליהם בלשון רבים, ובלשון חיובית. למשל, במקום המשפט שבכותרת, נוכל לומר: “אנחנו סומכים עליכם שאתם יודעים להסתדר”. וגם זאת רק אחרי שלימדנו אותם את המיומנויות שהוזכרו בסעיף הקודם. אנחנו המאמנים של הילדים שלנו במשחק החיים. הם לא יידעו לשחק אותו אם זרקנו אותם למגרש בלי ללמד אותם את הכללים.
