רוני לנגרמן זיו
להורים שלי,
נראה לכם שאני עצלן ובטלן, גרגרן וזללן, ואולי גם קצת כפוי טובה; אבל לפני שתתחילו להטיף, לנאום, לאיים ולהעניש, אני רוצה להסביר לכם משהו. עברו עליי עשרה חודשים לא פשוטים.
עשרה חודשים שבהם אני קם כל בוקר, הולך למקום שלא אני בחרתי להיות בו, יושב שמונה-תשע שעות רצוף עם ילדים שאת חלקם אני לא ממש מחבב, נאלץ להקשיב למורות שמסבירות על דברים שלא ממש יועילו לי בעתיד, ולפעמים בהפסקה גם נתקל לצערי בהערות, קללות ובריונות.
בשיעור אוסרים עליי לשוחח עם חברים, לקום לחלץ עצמות, ובוודאי להוציא את הטלפון הנייד ולשחק, או לעשות כל דבר שאינו קשור לנושא השיעור (הלא רלוונטי עבורי, כאמור).
תחשבו רגע, כמה זמן אתם הייתם יכולים להחזיק כך מעמד? נכון שגם לכם יש הרבה חובות (לפרנס, לטפל בנו, לנהל את הבית) – אבל את רוב המסגרות שלכם אתם בחרתם! עם מי להתחתן, איפה לגור, במה לעבוד. לכם אף אחד לא אומר מתי ללכת לשירותים או אוסר עליכם לפתוח את הסלולרי בשקט כשמשעמם לכם.
לא פשוט להיות תלמיד, וזה לא יום ולא יומיים – אלא עשרה חודשים יום-יום. ולאחר השעות הרבות שאנחנו נמצאים במסגרת הזו – לא מתאפשר לנו הרבה מנוחה, כי מוטלים עלינו שיעורים, עבודות והכנה למבחנים. לכל אחד מאיתנו יש מעט מאוד שעות פנאי להיפגש עם חברים, לשחק וסתם לבהות.
עכשיו זה הזמן שלנו. להתבטל. לא לעשות כלום. לישון המון. לאכול שטויות. לבלות עם חברים. לראות סרטים. לשחק במחשב 24 שעות רצוף, ואז עוד.
תעזבו אותנו לרגע במנוחה. תנו לנו אוויר. כי אתם וגם אנחנו יודעים שעוד מעט זה ייגמר. תסמכו עלינו שנדע לשים לעצמנו את הגבולות שמתאימים לנו. גבולות קצת יותר גמישים מהרגיל. בכל זאת, חופש.
תסמכו עלינו שאנחנו יודעים להתנהל בתוך הגבולות האלה באחריות ומתוך הערכים שהעברתם לנו. תסמכו עלינו שנדע ליהנות מבלי לפגוע באחרים ובעצמנו.
נסו להיזכר לרגע כשאתם הייתם ילדים – האם גם ההורים שלכם אמרו לכם מה לעשות בחופש, או שהם היו עסוקים בענייניהם ועזבו אתכם לנפשכם? ואם כן ישבו לכם על הראש, האם אהבתם את זה? ואם אתם חושבים – ובצדק – שהילדות שלכם היא לא הילדות שלנו, אז זה אומר בהכרח שפעם היה טוב יותר?
תנו לנו חופש, תנו לנו שקט, עזבו אותנו. האמת היא שכשלא מתאמצים, באים הרעיונות הכי טובים. אפילו אייזיק ניוטון גילה את כוח המשיכה כשהוא שכב ככה סתם בלי לעשות כלום מתחת לעץ בגינת הבית שלו, ונפל עליו תפוח (זה בטח היה בחופש הגדול…)
הפוסט פורסם בעמוד הפייסבוק של מכון אדלר, 4.7.2017
