בפעם השלישית אני אצרח…
משפטים מעצבנים שהורים אומרים לילדים בחופש הגדול, ועם קצת מחשבה מה אפשר להגיד במקום, ולקבל תוצאה הרבה יותר טובה
רוני לנגרמן זיו
מה אני אומרת (בקול חסר סבלנות): “את לא יכולה לשחק עם עצמך כמה דקות?!”
מה כדאי לומר (בקול סבלני): “מתוקה שלי, אני ממש חייבת להיכנס לשיחת טלפון חשובה/ לרחוץ כלים/ להכין ארוחת ערב – מה יכול לעזור לך בינתיים עד שאוכל לחזור להיות איתך? מה היית רוצה לעשות בזמן הזה, עד שאתפנה?
(לתת לה להשיב לפני שמעלים את הרעיונות שלנו): אולי תציירי לי ציור ותבטיחי להראות לי אותו כשתסיימי? אולי תערכי ארוחת ערב לבובות עם כל הכלים שיש לך במטבח ותקראי לי לראות? אני סומכת עלייך, תודה מתוקה!”
חשוב להגיד שאני סומכת עליה, להודות לה על התרומה שלה לזמן שלי, ולא פחות חשוב: לתחום את זמן המשחק לבד ולהבטיח (ולקיים!) שאני מחכה בצד השני ל”תוצר” הנפלא שלה. והעיקר: לא לשכוח להתפעל ממנה על שהצליחה יפה כל כך להעסיק את עצמה כשהייתי עסוקה.
מה אני אומרת (בקול עצבני): “איזה בלגן! אי אפשר להיכנס לחדר שלך!”
מה כדאי לומר (בטון לא ביקורתי, אלא ידידותי): “אתה יודע, נראה לי שממש לא נוח לך להחזיר דברים למקום, חשבתי על זה שזו בכלל לא אשמתך, משהו בסידור של החדר אולי זקוק לרענון. מה דעתך לנצל את הזמן בחופש, לפני שאתה נכנס לתקופת לימודים ואני חוזרת ללחץ בעבודה, לסדר את הדברים אחרת? יש לך איזה רעיון?
(לתת למתבגר להשיב לפני שמעלים את הרעיונות שלנו): יש בטח דברים שהיו לך כשהיית קטן ואתה כבר לא צריך, בגדים שכבר קטנים עליך או שאתה כבר לא אוהב, חפצים שאתה לא משתמש. אני לא רוצה לגזול הרבה מזמנך, וגם אני עסוקה. בוא נסכים על שעה ביום שאנחנו מקדישים לסדר בכל פעם פינה אחת בחדר. אולי תרצה גם לצבוע את הקיר, להחליף תמונות או לבחור מדבקת קיר יפה בהזדמנות זו?”
מה אני אומרת (בכעס): “איזו טינופת השארת במטבח! אתה לא נכנס לכאן יותר!”
מה כדאי לומר (בקול אסרטיבי ואופרטיבי): “בוא רגע בבקשה. ממש לא נעים לי כשאני נכנסת הביתה לראות את המטבח – שהשארתי אותו נקי ומסודר בבוקר – מלוכלך כל כך. מה לדעתך אפשר לעשות, כדי שגם תוכל להיכנס למטבח ולהכין לעצמך אוכל באופן חופשי, וגם שלא אתבאס כל כך כשאני מגיעה הביתה?”
במקום להאשים – נדבר בגוף ראשון על מה מפריע לי; במקום להפעיל סנקציות שלא ניתנות ליישום – נבקש את עצתו ואת שיתוף הפעולה שלו; ועכשיו לתכל’ס: לעשות תיאום ציפיות.
תיאום ציפיות הוא כזה שכל צד (גם המתבגר שלי!) אומר את הציפיות שלו, ומגיעים יחד להסכם. הסכם שיש לו תוצאה, וביישום התוצאה עלינו לעמוד. למשל, אם ההסכם הוא שהמתבגר מנקה את המטבח עד השעה ארבע אחר הצהריים, והוא לא עמד בכך – עלינו להסכים מראש על התוצאה (למשל, מחר אתה לא מבשל אלא רק מחמם אוכל); אבל יכול להיות גם הסכם אחר: אם אני מגיעה הביתה והמטבח הפוך, אבל הילד בישל ארוחה חמה וחוסך לי בישול – יש גם צד חיובי לעניין; ההסכם יכול להיות למשל שהוא מבשל, ואני מנקה (הרי קיבלתי ארוחה חמה כשאני חוזרת מהעבודה).
מתוך כתבת מומחים של Ynet הורים 30.7.20
